חיפוש

משמעת כתיבה

עודכן ב: אפר 25

מאז שאני מספרת לאנשים שכתבתי ספר אני שומעת כמעט מכולם שזה החלום שלהם. "יום אחד..בפנסיה..אולי אגיע לזה" הם קובעים ברומנטיות.

גם לי היה חלום לכתוב ספר אבל החיים, אתם יודעים, ושלל תרוצים שכאלו.

כמו בהרבה אתגרים בחיים יש כמה טריקים שעוזרים לפיצוח - הראשון זה להתחייב בעל פה, להצהיר מול אנשים באשר הם שאתם הולכים על זה, השני זה אנשים נכונים שילוו אתכם והשלישי זה דדליין, תאריך יעד קשוח שחייבים להספיק אליו .

כמובן שיש עוד לא מעט דברים שצריך שיקרו בדרך. נניח זמן. למצוא את הדבר החמקמק הזה, לפנות את כל העומס שנוטה להתמלא מעצמו ולסגור זמן ברור לכתיבה.

התחלתי עם יום כתיבה קבוע שהצהרתי עליו. אבל באופן טבעי הוא התמלא בסידורים ומשימות ובלת"מים. אחרי כמה חודשים של פלרטוט עם הכתיבה הגיע הסופ"ש הכיפי של השנה - פסטיבל אינדינגב. שלושה ימים במצפה גבולות של מוסיקה מהבוקר עד הלילה, שלל אומנים מוכרים פחות וטיפה יותר, חול בכל מקום וזמן שנמתח בנדיבות. פגשתי שם את ציפי גוריון, חברה מהשכונה שהעבירה הרצאה על ספר שהיא עובדת עליו. היא דיברה אל קהל גדול בצהרי היום וריתקה אותי (ואותם). היה לה המון ידע על הנושא שהיא חוקרת ומעל הכל, היה לה ברק בעיניים בזכות תהליך היצירה.

ציפי ואני גונבות זמן כתיבה בבית אריאלה בתל אביב
ציפי ואני גונבות זמן כתיבה בבית אריאלה בתל אביב

בתום ההרצאה דברים התחילו לחלחל אצלי והחלטתי להעלות הילוך בכתיבה.

כשהתחיל שבוע חדש וחזרתי לתל אביב צלצלתי לציפי. "אני יודעת שאני רוצה לכתוב" אמרתי לה, "אני יודעת גם על מה הספר שלי, והרעיונות מפוזרים על דפים ובמחשב ובראש אבל דברים לא זזים. אני משומה לא יוצאת לדרך" קבעתי, למרות שהיה לי יעד ברור - יומולדת 40 שלי*. חלקנו חוויות של כתיבה ובעיקר של תקיעות ומחסומים ואז הבנתי שאני צריכה קול חיצוני שיגיד לי את מה שאני יודעת. באותו בוקר ידעתי שאני צריכה לפתוח בתחקיר שלי ולראיין דמויות פיליפיניות.

עולם התחקירים מאוד נוח ומוכר לי, עוד מימי כעיתונאית, אבל היה לי קשה לעשות את הצעד הראשון (והשני והשלישי) של כתיבת הספר.

"את יכולה להגיד לי לצאת למצוא כמה נשים ולדבר איתן?" ביקשתי מציפי. "תני לי יעד, נניח, עד 10:00 את חוזרת עם שלושה ראיונות של נשים שונות" הצעתי. זהו דו שיח די מטופש אם מסתכלים עליו מהצד, בעיקר לאור העובדה שאני יודעת מה לעשות ורק מבקשת שמישהו יהדהד את זה בקול. אבל ציפי זרמה והיא שלחה לי הודעה בה כתבה את המשימה שלי.

ואני יצאתי לרחוב, ממושמעת וחדורת מטרה - להספיק עד 10:00 לדבר עם נשים שונות.

עמדתי רק בחלק מהיעד ההוא אבל אני זוכרת את הסיפוק הגדול שלי כשפתאום היו לי ראיונות במחברת. והרי הצעד הראשון הוא הכי קשה.


היו עוד הרבה צעדים קשים בהמשך. ועוד הרבה שיחות התבכיינות לציפי, לצד עידוד, תמיכה והקשבה. והיתה גם הבנה שזה תהליך לא קצר, ושכדאי למצוא בדרך חבר.ה טוב.ה שידעו להקשיב. תודה ציפי! *שבועיים לפני יומולדת 40 היה לי ספר ביד. הצטלמתי עם עותק שהדפסתי בחנות צילום מסמכים ופרסמתי את התמונה בכל מעגל חברתי אפשרי כדי שההתחייבות שלי תתקבע בעולם. אבל אז התחיל השלב הבא של הספר שלקח שנה נוספת, ועל זה אכתוב בפוסט הבא.

פוסטים אחרונים

הצג הכול