זו כנראה השאלה שאני נשאלת הכי הרבה מאז שסיפרתי לראשונה על הספר שלי, עוד בשלבי כתיבתו.
מאיפה הגיע לך הרעיון לכתוב על אנשים זקנים ועל המטפלות שלהם?
הרבה נכתב על השראה וניצוץ שפתאום נוחת משומקום. אני לא בטוחה אם זה מגדיר את מה שקרה אצלי. אבל יום אחד, בשנת 2015, צעדתי בשדרות רוטשילד בתל אביב והעפתי מבט על הספסלים שבצד השדרה. הרבה אנשים מבוגרים ישבו עליהם או לצידם בכיסא גלגלים, חלקם היו עטופים בשמיכות. לא רחוק מהם ישבו המטפלות הפיליפיניות שלהם, ודיברו אחת עם השניה או בנייד. מדי פעם הנשים בדקו מה שלום המעסיק שלהן.
השדרה היתה עמוסה באנשים שנעו קדימה ואחורה בשגרת חייהם. אותם זקנים ופיליפיניות היו נוף כמעט שקוף ורקע לתמונה העירונית.
זה הרגע בו תהיתי מה היה קורה אם שני אנשים - איש מבוגר והמטפלת הזרה שלו - היו נעלמים.
זו לא היתה מחשבה אפוקליפטית בסגנון ספרי מדע בדיוני אלא משהו שהרגיש לי מאוד מציאותי. נראה לי שסביר שדבר כזה יקרה בשטף החיים והשגרה העמוסה של כולם ועוד יותר סביר ואפשרי שאף אחד מסביב לא ישים לב לכך. אפילו לא המשפחה והקרובים של אותו אדם מבוגר.
ומשם התחלתי.
כתבתי פרק ראשון (שאומנם השתנה ונערך מספר פעמים מאז אבל המהות שלו נותרה זהה) בו שני גיסים מגיעים לאסוף את הסב לארוחת ליל הסדר אך לא מוצאים אותו.
הפרק נח במגירה הוירטואלית שנתיים ואז חזרתי להוסיף לו את הפרק השני. אחרי מנוחה של שנתיים נוספות החלטתי שהסיפור והעלילה ראויים מדי בשביל להשאר עלומים והדמויות שבראתי צריכות להישמע.
התחייבתי בקול לתהליך ונסחפתי בעלילה של הספר.
אתם מוזמנים לצלול לעולם המיוחד של אנשים בערוב ימיהם והנשים שסועדות אותם.
הספר יראה אור בקרוב, בינתיים הרשמו בעמוד הבית לרשימת התפוצה כדי לדעת ראשונים מתי זה קורה.
Commentaires