חיפוש

מסה קריטית: איך דברים בסוף מתגלגלים כמעט מעצמם

כתיבה (פרוזה בעיקר, כזו שהתוצר שלה נמתח על פני עשרות רבות/מאות עמודים) היא דבר סיזיפי.

אין לי איך לעדן את זה.

דוחפים סלע עצום וכבד במעלה צוק ולרוב לא ברור למה עושים את זה.

התגמול רחוק מלהיות מיידי. ומהו בעצם התגמול? לא ברור.

יש רק כוח פנימי שקורא לך להתמיד ולדחוף בעלייה.


אבל אחרי חודשים רבים של כתיבה גיליתי שיש איזו נקודת מפנה נעימה, מעין בריזה שפורצת בין שלבי החלון, ומשם, איכשהו הייאוש נעשה טיפה יותר נוח.

אם יש משהו אחד שאני יכולה לעודד באמצעותו אחרים.ות הוא שזה באמת מגיע. אחרי הרבה מאמץ ועבודה, פתאום דברים מתחילים לתפוס תאוצה בעצמם.


זה קרה לי בכמה שלבים.

בהתחלה כשכתבתי בימי חמישי היה לי קשה לחזור שבוע אחר כך עם אותה אנרגיה או מוטיבציה ומיד לשוטט עם האצבעות על המקלדת. וזה הרי מאוד הגיוני, אם הנחתי את רצף הכתיבה למשך שבעה ימים, ברור שיהיה לזה מחיר ובהתחלה אחרוק ובכלל לא יתחשק לי לצלול פנימה. אבל בשלב מסוים התגבשו לי מספיק רעיונות ועמודים עם עלילה, בסיסית ככל שתהיה, וזה מה שנתן לי זריקת עידוד להעלות הילוך. זה היה שלב מס' 1.

העלאת ההילוך באה לידי ביטוי בכתיבה יומיומית. בנוסף ליום בו כתבתי כמה שעות, בכל ערב התיישבתי וכתבתי. בהתחלה שעה. בהמשך זה גלש גם לשלוש ולארבע שעות. שלב מס' 2 הדגים היטב איך מסה קריטית של חומר כלשהו - מייצרת אינרציה. ככל שהיו לי יותר עמודים - רציתי לכתוב יותר - ונולדו לי בראש עוד ועוד רעיונות - והסתקרנתי - ורציתי לדעת מה קורה בעלילה - והפכתי מהר מאוד לכלי שדרכו המילים יוצאות ואני רק הצופה והקוראת מהצד. דברים התגלגלו לבד.

בעזרת יעד ברור (לסיים לכתוב את הספר לפני יומולדת 40 שלי) התמדתי לכתוב ולהתקדם ואפילו הקדמתי בשבועיים את הדדליין והצטלמתי עם עותק של הטקסט.


הנחתי בצד שאלות פילוסופיות של 'מה זה ספר?' ו'האם העובדה שסיימתי לכתוב - אומרת שכתבתי ספר?' וטוב שכך. שלל הביקורות והתחקירים לא עושים טוב ליצירה, בטח שלא בשלב העדין כל כך של הכתיבה הראשונית או הכתיבה של הספר הראשון. הכתיבה צריכה אוויר ושמש כדי לפרוח לצד מינימום ספקות.

שלב מס' 3 - התמונה פה למטה, הכניס עוד אנרגיה בגלגלי התהליך כי שיתפתי אותה עם הרבה אנשים והם היו המראה שלי, ההתחייבות הפומבית שיש ספר. החזקתי אותו ביד, עם השם הישן שלו והכרזתי שכתבתי. כבר לא ניתן היה לסגת אחורה, נוצרה ציפייה. והציפייה הזאת, המשיכה להזין ולגלגל את היצירה הלאה.



אני והעותק של הספר בגרסתו הראשונית

אבל אחרי חודשים רבים של כתיבה גיליתי שיש איזו נקודת מפנה נעימה, מעין בריזה שפורצת בין שלבי החלון, ומשם, איכשהו הייאוש נעשה טיפה יותר נוח.

אם יש משהו אחד שאני יכולה לעודד באמצעותו אחרים.ות הוא שזה באמת מגיע. אחרי הרבה מאמץ ועבודה, פתאום דברים מתחילים לתפוס תאוצה בעצמם.

22 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול