מסתבר ששם של ספר לא נולד יחד עם המילים אלא עובר תהליכים ושינויים מרתקים ולעיתים מתישים כמעט כמו תהליך הכתיבה עצמו. אחרי כמעט שנתיים לבד עם הטקסט חשבתי שאני יודעת הכי טוב עבורו, וחלק אינטגרלי מהסיפור הוא השם שלו. כשהספר הגולמי היה מוכן, ורגע לפני שהעברתי אותו לקוראי הבטא שהיו הראשונים שקראו והעירו, קראתי לו "חדש תחת השמש." אפילו הצטלמתי בחנות צילום משרדי עם גרסה מודפסת שעל כריכתה מתנוסס השם הזה. והאמנתי בו. חשבתי שלאור התעלומה והפתרון שלה (נמנעת מספויילרים) בסוף הספר, זה שם ראוי ומתאים.
קוראי הבטא חזרו עם שלל הערות והעיקריות שבהן היו לדייק ולזקק את הדמויות הפיליפיניות. זה גרר הרבה עבודה, חיתוך וכתיבה מחדש ובסוף יצרתי משלל הקולות והדמויות - דמות נשית פיליפינית אחת וחזקה, דמות ראשית בשם הופ שחוטאת בכתיבה וחולמת לעסוק בזה. דמותה המיוחדת לצד מצבן המאתגר של המטפלות שבאות לארץ לעבוד במטרה לחסוך לעתיד ילדיהן, שלחו אותי לקרוא לספר"חדר משלהן." להעניק להן את המרחב הפרטי, את הזהות שלהן וגם מקום בטוח לכתיבה כמו שוירג'יניה וולף קבעה.
העורכת הספרותית, נועה לקס, שאלה בשלב מוקדם בהיכרותנו אם השם של הספר סופי וקבעה שהוא לא מאוד מתאים. הספר כבר חווה שינויים נוספים והם גרמו לשם להיות ירושה שנגררת ולא הולמת את הרוח החדשה של הספר. אז עשיתי חשיבה מחודשת, בנסיון לשקף תמות רחבות יותר בהן הספר דן והגעתי לשם "זה בשביל עתיד". הטעות במקור ובמכוון כדי לשקף עברית שבורה מעט, לייצג את העברית של המטפלות הפיליפיניות כמו גם את משימתן פה בארץ, הרחק מילדיהן. השם הזה ליווה את הספר תקופה אך ככל שהזמן חלף הוא לא הרגיש מדויק מספיק.
ניסיתי לחשוב ממעוף הציפור ולעשות זום אאוט על התמות שבספר העדכני ובחרתי בשם חדש שנגזר ממשפט של אחת הדמויות בפרק הראשון. "רוב המשפחות דפוקות" יצא מפיו של יוני, הנכד של הסב שנעלם בתחילת הספר, וגם מהווה מחווה לאנה קרנינה של טולסטוי, טוויסט על המשפחות המאושרות ואלו שפחות וקביעה גלובלית שאף אחד לא מושלם וכנראה כל משפחה יכולה לאבד את הסב שלה, כי בכל זאת כולנו עסוקים ועמוסים והזמן כל כך דל.
השם הזה הלך והתבסס טוב לצד הספר. מבחינתי זה היה השם הנכון. חשבתי גם שמבחינה שיווקית, כזו שתתפוס את האוזן, לבחור שם קצת פרובוקטיבי, שמכריז שרובנו דפוקים כבר בכריכה, יכול למשוך את העין אל הספר ולשרת את הרצון שלי שרבים יקראו אותו.
אז הגיעה תורה של העורכת הלשונית, דקלה קיי, שהעירה שהשם לא מייצג את הספר נאמנה. היא הבטיחה לחזור אחרי כמה ימים עם רעיונות והצעות וחזרה עם שם שהלהיב אותי ביותר. "לונג דיסטנס" היה משחק מתוחכם של שפות והרי הספר כולו נע בין עברית תקנית לעברית שבורה ואז לאנגלית וגם משלב קצת מילים בטאגאלוג. בנוסף, הוא ממצה בשתי מילים את המרחק הפיסי של המטפלות מילדיהן וגם את הריחוק הנפשי של בני המשפחה הישראלית מהסב שאבד להם. חשבתי שלא יהיה מושלם מזה עבור הספר שלי. רק בשביל הספורט חיפשתי עוד כמה צירופים שיחברו עברית ואנגלית והשם "רמוט קונטרול" הגיע ונח לצד השם המושלם לכאורה.
יש דימיון בין שני השמות ורמוט קונטרול משקף איך המשפחה הישראלית שבספר מנהלת ממרחק את הקשרים המשפחתיים ועושה במידה אאוטסורסינג לסבא, כשבמקביל גם האימהות הפיליפיניות שומרות על קשר מרחוק עם ילדיהן ומנהלות ברמה מסויימת את משפחתן בשלט רחוק. אך מכיוון שחששתי שהקריאה הראשונית של הביטוי לא תהיה קלה או ברורה, העדפתי להשאר עם "לונג דיסטנס" שהתגלגל כבר היטב על הלשון.
ושוב לשם הספורט, פניתי לכמה קבוצות רלוונטיות בפייסבוק ושאלתי את החברים בהן איזה שם יתנו לספר שלי (אחרי ששיתפתי את תקציר העלילה). רשימה ארוכה של שמות התחילה לזרום, רובה מורכבת ממשחקי מילים שקשורים בזקנה, סבים וחג הפסח שהופיע בתקציר. הבנתי שקשה לתת שם קולע בהתבסס על מספר משפטים וכל אחד נמשך עם דמיונו למקום אחר.
הודיתי בנימוס רב לכל המציעים והעוזרים והחלטתי שהגיע הזמן לחוכמת המונים שונה.
יצרתי סקר בן שאלה אחת והפצתי אותו. ההמונים התבקשו לבחור שם אחד מתוך שלוש אפשרויות:
לונג דיסטנס - המושלם עד אותו שלב,
רמוט קונטרול - שקצת שבר את השיניים והיווה מסיח בסלנג הסטטיסטי,
ורוב המשפחות דפוקות - שהיה קצת חצוף, קצת מסקרן ומעט טולסטויי במידה.
אנשים התחילו להשיב ויותר ויותר הצביעו ל"רוב המשפחות דפוקות". ואני הרי כבר התרחקתי מהשם הזה ו"לונג דיסטנס" היה כמרחק פסיעה ממכונת הדפוס וכריכת הספר.
ישבתי מול פאי הבחירות של הקהל והתעלמתי. עוד ועוד אנשים הצביעו למה שכבר לא רציתי ואני התעלמתי.
חזרתי ואמרתי שאני יודעת הכי טוב לספר ולא משנה אם רק 10 אנשים יצביעו בעד השם הזה.
אבל אז משהו מעניין קרה.
אישה לא מוכרת כתבה בשדה חופשי שהיה בשאלון שאף אחת מהתשובות לא טובה. "בחרתי בלונג דיסטנס אבל לא מתוך בחירה חופשית אלא כי זה היה השם הכי פחות נורא." תשובה לא נעימה לעין ולאוזן. שנתיים אני עובדת על הספר ועכשיו נתפשר על השם שלו? משהו בתשובה שלה הזיז אותי בכסא.
"אני מאוד לא מתחברת לאנגלית בעברית - למה אי אפשר למצוא שם בעברית, בשפה היפה שלנו?" היא שאלה. אבל היא כבר לא היתה הראשונה. גם בפייסבוק וגם בעל פה, נשים חזרו ואמרו לי שהאנגלית המעוברתת מציקה להן. זה לא הגניב אותן כמו שזה היה לי נעים באוזן. להן זה הפריע בעוד שלי זה התפרש כמחווה למפגש השפות והתרבויות שבספר (שאותו הן טרם קראו). משהו שם במקום עצר וחסם אותן ואחת מהן הגדילה והסבירה כי "עם שם כזה אני לא ארצה בכלל להפוך את הספר ולקרוא את התקציר בגבו." אאוץ' גדול מאוד.
בשלב הזה הבנתי שיש פה בעיה ושבאיזשהו אופן אני מתקרבת לפרידה הרשמית שלי מהספר שכתבתי ואוטוטו הוא עובר לרשות הרבים - שיעירו עליו, ינתחו אותו, יתנו לו חיים ומשמעויות משלהם ואני אוכל רק לשבת מהצד ולצפות בנעשה. אז פניתי לכמה נשים בגילאי 60+, אותו הגיל של הנשים שכבר העירו על השם הבעייתי ושוחחתי איתן. לכולן יש הורים מבוגרים ומטפלת פיליפינית שסועדת אותם. כולן התחברו לעלילה באופן הדוק ומרגש. כולן הסכימו ששלושת השמות הסופיים שהצעתי אינם טובים.
הקשבתי להן, הבנתי אותן והעברתי את הכוח לידיהן. הן גרמו לשם האהוב עליי לרדת מהשולחן והחזירו אותי לחיפוש. אבל הפעם זה היה קל וזרם במהירות והתוצאה היתה מדוייקת - ומקובלת על כולן.
"מתי בפעם האחרונה ראית את סבא?" נבחר בלב שלם שלי וגם של הקהל. הוא מחבר שאלה פרוצדוראלית של חוקרי משטרה יחד עם נימה ביקורתית וטון מסוקרן ותוהה. הכל מעורבב בשם - כל הקולות, הביקורות והרגשות שמרכיבים את הספר ורצים בראשי הדמויות. גם תמצית העלילה נמצאת שם ומייצרת סקרנות והבטחה. וזה מה ששם טוב לדעתי צריך לעשות.
תודה לכל מי שהשמיעה קול ברור וחזק ועזרה לי למצוא את השם הנכון.
