לפני כמה חודשים בשלהי הקורונה הקשבתי להרצאת זום מרתקת של נועה מנהיים (עורכת ספרותית, ר' מח' ספרות מקור בכנרת זמורה-ביתן). היא ענתה על שאלות המשתתפים שרצו לדעת מהו תפקידה של העורכת ביצירה הספרותית. נועה הזדרזה לתקן תפיסה רווחת אצל משתתפים שחשבו שעורך ספרותי משנה את הטקסט, מתערב במילים ואפילו כותב בעצמו חלקים חדשים. לא, היא חידדה, אני לא כותבת דבר במקום הסופרים. אני מגיעה עם מחק גדול וזה הכלי שלי. עורכים מוחקים.
מאז מחקים הולכים איתי ביום ובלילה.
כשהייתי קטנה היה לי אוסף מחקים (וגם מפיות ומכתביות ו-יו ניים איט). לא יודעת מה הקטע לאסוף מחקים אבל הם היו שווים תכלס. ולאחרונה, כחלק מהרגלי הקורונה לנקות מדפים ולהעיף שטויות כדי להגדיל אורגנית את הבית, מצאתי מחק מכיתה א' במצב מושלם. ההתרגשות הייתה בשיאה. אחת הבנות ניגשה להשתמש בו וחדלתי אותה מיד. 'אם הוא שרד 30 שנה הוא ימשיך במוזיאון שלי', הכרזתי.
הגאונות במחק הזה היא שהוא ארוז בפלסטיק אדום (ואיכותי.. טרום ימי הכל בשקל) שנפתח משני הצדדים- בצד אחד יושב מחק שעד עכשיו אני מדמיינת שיש לו ריח קוקוס, אבל זו כנראה רק אני, ובצד השני יש לו גלגלת מגומי שעוברת על שבבי המחק ואוספת אותם לתא פנימי כמו שואב אבק קטן. איי-מחק, אם תרצו.
מעבר לנוסטלגיה בקופסה, המחק הזה צץ בתקופה מאוד רלוונטית.
כשמצאתי אותו בדיוק סיימתי את חודשי העריכה הספרותית עם נועה לקס.
לא ידעתי כמה מורכב השלב הזה עד שלא התנסיתי בו בפועל. אישה זרה לחלוטין, שלא ראיתי מעולם, מוחקת לי פרקים שלמים מכתב היד שלי.
בהתחלה התווכחתי, התנצחתי, הסברתי דברים, אמרתי לה "תראי, כתבתי את זה כי זה הזכיר לי כך וכך, זו בעצם מחווה לזה וזה". כמעט בכיתי שאת שני הפרקים שהכי אהבתי - אחד קרע אותי מצחוק ושני היה מחווה לשנותיי כע.קב"טית בתחנה בהונג קונג - היא גנזה. עם הזמן נועה למדה איך לעבוד מולי ובמקרי קיצון כאלו היא הקשיבה ושמעה אותי אבל ההחלטה לא השתנתה. היא ידעה מה הכי טוב לספר. היא זרה, היא לא בתוך הראש שלי ולא יודעת מה הוביל אותי לכתוב את כל הדברים האלו, ובדיוק בגלל זה היא הקוראת האולטימטיבית שלא מקבלת יחד עם הספר דף הערות ופרשנות. וככזאת, היא צריכה שהכל יעבוד ויהיה ברור.
וככזאת, היא מחקה בלי סוף.
עדיין כואב לי ויש לי לא מעט כאבי פנטום כשאני נזכרת בדמויות שאינן, אבל את כל שבבי המחיקות שמרתי אצלי בזמן שהספר השתבח והפך מדויק וברור לכל אדם זר שלא מכיר אותי ולא יודע מה גרם לי לכתוב את מה שכתבתי.