לא שופטים ספר לפי הכריכה שלו

בשונה מתהליך בחירת שם הספר שהיה מורכב, ארוך ומאתגר, החזון לכריכה של הספר היה לי ברור בשלב די מוקדם. לא היתה שום התלבטות בין איור וציור לבין צילום ריאליסטי שמתכתב עם העלילה המציאותית. וכמחווה לתל אביב אשר נוכחת מאוד בספר כמעט כדמות משנית, ולשדרות ולספסלים שלה, בחרתי למקם את הכריכה בלב שדרות רוטשילד. הצטיידתי בהליכון ששכן השאיל לי ובחרתי למקם אותו בודד באמצע השדרה ההומה. הוא היה שקוף בקרב הולכי הרגל שחצו את העיר בדרך לענייניהם. הוא עמד בודד ללא בעלים, ללא זקן שאולי נעלם ואולי-או-לא מחפשים אחריו, כמו בספר. אבל בשונה מהשקיפות של החפץ, שקיפות שבאה לידי ביטוי בהיעדר המבטים של עוברי האורח, עדשת המצלמה דווקא מתמקדת רק בו ומותירה את האנשים ההולכים מסביב מטושטשים וחסרי משמעות.

על הצילום השקט אך רב המשמעות אמון טל שחר המוכשר.

בילינו אחה"צ מרתק לאורך השדרה, התקרבנו והתרחקנו מההליכון, בחנו את תגובותיהם של האנשים (על פי רוב היתה אדישות רבה לחפץ ומעט התעניינות בארוע הצילום, בכל זאת זה קורה הרבה בתל אביב) ותהינו מתי מישהו ישאל את עצמו "מי הבעלים של ההליכון הנטוש הזה?" (אך זה לא קרה).

טל הגדיל ראש וכמעט סיכן את חייו כשהחליט למקם את ההליכון במסלול האופניים והקורקינטים. אמצעי תחבורה אלו חוזרים לא מעט בספר ומוצגים בתור סכנת חיים לאוכלוסייה המבוגרת. מיותר לציין שבמסלול זה של השדרה ההליכון קיבל הרבה יותר תשומת לב, שלילית אומנם, אך הוא כבר לא היה שקוף.

אני מאוד אוהבת את התוצאה וחושבת שהיא מסקרנת ומושכת במידה שמצדיקה צלילה ישירה לקריאת הטקסט.