לכתוב דמויות שקופות

תוך כדי כתיבת הספר, כשכבר היה לי ברור שהוא יעסוק בחלקו בחיי המטפלות הפיליפיניות בישראל, הבנתי שהמשימה הזאת יומרנית מדי. לא היתה לי היכרות אישית מעמיקה עם מטפלות וידעתי מעט מאוד עליהן. היו לי מחשבות כלליות על החיים שלהן אבל לא משהו מבוסס.

החלטתי לצאת לרחובות ולדבר איתן כדי ללמוד על החיים שלהן מקרוב.

חששתי שהשיחות יהיו מטלטלות ואלמד דברים שהייתי שמחה לא לדעת. זה היה נכון בחלק מהמקרים. אבל כמו בחיים או בספר טוב, הדמויות עגולות ויש להן רע לצד טוב ולפעמים יש גם הפתעות. למדתי על התרבות שלהן בבית ובישראל, על חיי הקהילה, על השגרה הקשה ועל נקודות אור ותקווה.

מטפלת פיליפינית בכיכר רבין מציגה לי עבודת רקמה שלה

מהר מאוד בחרתי לראיין חמישים נשים שונות. לא מעט מדי - כך שלא אוכל להסיק מסקרנות מייצגות על המקצוע, התרבות והקהילה, ולא כמות ראיונות בלתי אפשרית, כי בכל זאת היה לי ספר לכתוב.

התחקיר ארך שלושה חודשים בהם שוטטתי ברחובות תל אביב - בפארקים ובכיכרות, בגינות ציבוריות ובספסלים בשדרות. לא כולן הסכימו לדבר איתי, בכל זאת בראיונות הראשונים צצתי משומקום ושאלתי אותן שאלות רבות מבלי שנכיר. אבל עם הזמן, התוודעתי יותר ויותר לשגרה שלהן, למדתי להכיר אותן יותר והן הכניסו אותי לביתן ולכנסיה ולקחו אותי לסיור בתחנה המרכזית ובשוק האוכל הפיליפיני.

ארוחת שישי בדירת המטפלות בדרום תל אביב

מרק דגים פיליפיני

ירקות בסגנון אסיאתי

המסע הזה היה מרגש ומעשיר, מעין טיול רחוק מאוד שנערך ליד הבית. התהליך שעברתי במסע מילא אותי באופטימיות - מסיפורים קשים וקורעי לב דרך סיפורים על שגרת היומיום בבית המעסיק ועד לסיפורי סינדרלה שהגיעו באופן סמלי בסוף התחקיר.

מצויידת בכל המידע המרתק הזה חזרתי לכתוב. אחרי עריכות ושינויים רבים, קולן של המטפלות הפיליפיניות השקופות בדרך כלל, נשמע היטב וברור. הופ, הדמות הנשית בספר, מניעה את העלילה בדרכה שלה ולוקחת את הקוראים למסע בין סיפורי הנשים האלו.